אלונה הייתה תמיד מהנשים ששולטות בלוח הזמנים שלהן. היא ידעה בדיוק מתי תגיע לעבודה, מתי תצא, ומתי תספיק לאסוף את הילדים מהחוגים. נסיעות ליליות לא היו חלק משגרת חייה, ובטח שלא להירדם במכונית של אדם זר.
אבל באותו ערב, לאחר יום מתיש במיוחד במשרד ובבית, משהו השתבש. היא מצאה את עצמה פוקחת עיניים לאט, כשהמראה הראשון שקלטה היה גבו הרחב של נהג, חצי־מסתובב אליה מהמושב הקדמי.
רגעים לפני שהתעוררה, היא הייתה בעיצומו של חלום מוזר: דמות לא מוכרת – גבוהה, חזקה ומסתורית – מתקרבת אליה, עיניו חודרות, מבטו בוחן אותה כאילו ידע עליה הכול. בחלום, הוא התיישב קרוב מדי, והיא הרגישה שהיא מאבדת שליטה – אבל לא מתוך פחד בלבד. היה שם גם משהו מסקרן, תחושה של התרגשות לא מוסברת.
כשהתעוררה, היא לא הצליחה להבדיל בין ההרגשה מהחלום לבין המציאות. הלב שלה דפק, אבל לא רק מהפתעה. אולי זה היה העייפות, אולי הבלבול, ואולי משהו אחר – משהו שלא קרה לה כבר שנים.
הרכב המשיך לנסוע ברחובות חשוכים. אלונה הבחינה בשלטים מוכרים חולפים, אך היא לא ידעה בדיוק לאן הם נוסעים. הנהג – גבר בשנות הארבעים לחייו, עם קול נמוך ונוכחות בטוחה – שאל אם היא בסדר. היא השיבה בחיוך מנומס, מנסה להסוות את סערת רגשותיה.
פתאום, הוא עצר בצד. הרחוב היה שקט, כמעט ריק, ורק אור חלש מפנס רחוב נגע במכונית. הוא הביט בה דרך המראה האחורית, חיוך חמקמק על שפתיו. היה במבט הזה משהו ישיר, כמעט בוטה, אבל גם עם סוג של ביטחון יציב שמשך את תשומת ליבה.
אלונה, שבדרך כלל הייתה מתרחקת ממבטים כאלה, הרגישה איך משהו בה נמשך דווקא להתבוננות הזו.
היא ירדה מהרכב כשהוא הציע "לעשות הפסקה קצרה", ולרגע אחד מצאה את עצמה עומדת מולו, במרחק נגיעה. היא שמה לב לריח הבושם הכבד, לתנועות הידיים הבטוחות שלו, ולדרך שבה נעמד – כאילו היה ברור לו שהוא שולט בסיטואציה.
משהו במפגש הזה גרם לה להרגיש אחרת: פחות האישה המסודרת, האחראית, זו שתמיד יודעת מראש מה יקרה. היא הרגישה יותר… נצודה. וזה הפחיד אותה כמעט באותה מידה שזה ריגש אותה.
כשסוף־סוף הגיעה הביתה, היא מיהרה להתקלח, מנסה "לשטוף" את תחושת ההתרגשות שעדיין פיעמה בה. בעלה שאל אם היא בסדר – היא חייכה והשיבה שהיא פשוט עייפה. אבל בלב, ידעה שלא זו האמת המלאה.
כל הלילה, במיטה, היא חזרה לאותו מבט, לאותו רגע שבו הרגישה ששוב מישהו רואה אותה לא כאמא, לא כאשת מקצוע, אלא פשוט כאישה.
היא לא ידעה אם זה טוב או רע – רק שמה שקרה באותו ערב יישאר איתה, ואולי, רק אולי, זו לא תהיה הפעם האחרונה שהם ייפגשו.
