הקמפוס כבר כמעט ריק. האורות במסדרון הארוך שבבניין הישן של הפקולטה דולקים ברוגע צהבהב, והצל של מיה נמתח על הרצפה כמו חוט שחור. היא עוצרת מול דלת 317, שומעת את זמזום הניאון מעל, ואת לבה דופק בקצב שלא שייך בכלל למבחנים. “נשימה,” היא אומרת לעצמה בלחש, נוקשת פעמיים.
“כנסי,” קולו של ד"ר איתן מסונן דרך העץ. יציב, מוכר, אולי אפילו רך יותר מהרגיל בשעה כזאת.
מיה דוחפת את הידית ונכנסת. החדר מלא ספרים עד התקרה, חלון פתוח לשדרה החשוכה, ריח של קפה קר ומעט אבק. ד"ר איתן יושב מאחורי השולחן, שרוולי החולצה הלבנה שלו מקופלים עד המרפקים, עיגול עדין של משקפיים על עיניו. הוא מרים מבט. “ערב טוב, מיה. הגעת בזמן.”
“תמיד בזמן,” היא מחייכת, ואז מתקרבת. התיק שלה מחליק מהכתף ונוחת על הכיסא, והיא מרגישה איך המתח והעייפות של היום מתקפלים בפנים כמו נייר. “אמרת ‘היבחנות חוזרת’. לילה. אחרי השיעורים.” היא מרימה גבה. “חריג.”
“גם את חריגה,” הוא עונה, מחווה בקלילות לכיוון הערמה הדקה של דפים על הקצה. “הרצינות שלך, הדרך שאת שואלת שאלות… אין הרבה כאלה. אבל הלילה—זה לא בדיוק מבחן רגיל.”
היא נעמדת מולו, כך שהשולחן ביניהם. “ניחשתי. אחרת לא היית מבקש שאבוא בשעה כזאת.” צל חיוך עובר בין שפתיה. היא יודעת היטב את האדוות שזרמו ביניהם כל הסמסטר—לא מילים גלויות, אבל מבטים ארוכים מדי, עצירות אחרי השיעור, משפטים שנחתכים רגע לפני שהם אומרים יותר ממה שצריך. שניהם הקפידו. שניהם גם ידעו.
“לפני הכול,” הוא אומר, קולו נמוך, “אני רוצה להיות ברור: הציון שלך נקבע כבר בבוקר. הוא סגור, ואת יכולה לראות אותו במערכת מחר. מה שנעשה כאן—אם נרצה—לא קשור לאקדמיה.”
מיה בולעת את האוויר כאילו היה מים קרים. “טוב ששמת את זה על השולחן.” היא מתקרבת עוד חצי צעד, מלטפת במבט את קווי הכתפיים שלו, את האצבעות הארוכות שמונחות רפויות על עט. “אז מה כן נעשה כאן?”
הוא קם לאט. השולחן כבר לא חומה, רק שוליים. “נקשיב,” הוא אומר, “למה שאסור היה לנו לשמוע עד עכשיו.” הוא עוקף את השולחן ונעמד מולה, משאיר מרחק שבשגרה היה מכובד, ועכשיו—מזמין.
“תן לי להגיד את זה,” היא לוחשת. “אני רוצה אותך.” המילים נשמעות לה חדות, נקיות. אין בהן משחק. היא מרים אליה מבט, ובין המשקפיים למסגרת העיניים שלו היא רואה את הניצוץ הנדיר שגרם לה להתאהב בהרצאות שלו עוד בשבוע הראשון—אותה תשוקה שגורמת למשוואות להתעורר לחיים. עכשיו, היא מרגישה, זה אותו ניצוץ—אבל עליה.
“גם אני אותך,” הוא עונה, כמעט בלי קול. “רק בהסכמה מלאה, רק עכשיו, ורק אם את בטוחה.”
“אני בטוחה,” היא אומרת, ומניחה את כף ידה על חזהו, מעל הכפתור השלישי. החום שלו עונה לה מיד. “תראה לי את המבחן—שלך.”
הוא מחייך, חיוך שמבקע את הרצינות. “אז נתחיל בשאלה ראשונה.” הוא מרכין את ראשו, שפתיו קרובות לשלה. “את רוצה שאני אוביל, או שתרצי להוביל אותי?”
“אני עונה: עכשיו אתה.” היא סוגרת את המרחק.
הנשיקה הראשונה איטית, כאילו שניהם בודקים את הגבולות החדשים. הוא מרגיש את הנשימה שלה נמסה לתוך שלו, והיא מרגישה את שפתיו מדויקות, נזהרות, ואז—כשהיד שלה עולה אל עורפו—יותר בטוחות. כשהוא מסיט קו של שיער מפניה, היא נאנחת חרישית, והצליל הקטן הזה פותח דלת רחבה יותר: היד שלו מחליקה אל מתניה, מושכת אותה אליו. השולחן מאחוריו מחליק על הרצפה סנטימטר, והספרים ממלמלים בשקט.
“בואי,” הוא אומר, ומוביל אותה אל פינת החדר, אל כורסת העור הישנה ליד החלון. האוויר מבחוץ קריר מעט, ונכנס ביניהם כמו משב שמן. הוא מתיישב ומושך אותה בעדינות שתתיישב עליו, ברכיה משני צדדיו. היא מרגישה את הקימור הקשה שמתעורר מתחתיה ונאנחת שוב, הפעם בלי צנזורה.
“שאלה שנייה,” הוא אומר, קולו נעשה עמוק יותר. “את רוצה מילים, או שתיקה?”
“שילוב,” היא מחייכת, וטומנת את אצבעותיה בשערו. “תגיד לי איפה להיות, ואני אגיד לך איך זה מרגיש.”
הוא מסיט עוד כפתור, ועוד אחד, חושף פס של עור חם שמריח סבון פשוט ויום ארוך. היא מציירת עם האגודל את עצם הבריח שלו, יורדת אל החזה, ויושבת יציב יותר. תנועות קטנות בקצב שנולד ביניהם מתחילות להיכתב מעצמן, כמו משוואה שנפתרת בהבנה עמוקה ולא בכוח.
“מיה,” הוא לוחש, “תנשמי איתי.” הם מסנכרנים נשימות—ארוך, עמוק, משותף—וכל נשיפה מבריקה עוד פינה של העור שלהם. היא מניחה את שפתיה על קו הלסת שלו, מרגישה את הזיפים, טועמת מעט מלח של ערב מאוחר. ידיו נעות על ירכיה, עולות, נעצרות בדיוק לפני בד הקצה. “ככה?” הוא שואל.
“כן,” היא עונה, “עוד.”
האצבעות שלו לומדות אותה במהירות של מי שמבין צורות, לא רק עובדות. הוא מאזין לכל שינוי קל בנשימתה, לכל התקשחות שריר או התרככות פתאומית, וכל תשובה ממנה מנחה אותו עוד צעד. היא, מצדה, נותנת לו סימנים ברורים—כשהיא רוצה לאט, כשהיא רוצה חזק, כשהיא רוצה שהוא יפסיק לשאול ויתחיל לקבוע. “עכשיו,” היא אומרת, “תוביל.”
הוא קם יחד איתה בתנועה אחת, מרים אותה בקלילות מפתיעה, ומניח אותה בעדינות על השולחן הרחב. העט שלו נופל מצידו, מתגלגל ונעצר ליד הספרות של מספר עמוד. “סעיף ג’,” הוא מחייך, “יישום.”
היא משעינה מרפקים לאחור, פותחת לו מקום. האור הצהבהב נשבר על העור שלה, והחלון השחור הופך למראה שמחזיקה רגעים קטנים של תזוזה, נשיקה, נשיכה. “תסתכל עליי,” היא מבקשת, והוא מרים אליה את המבט, עוגן. כשהוא נכנס אליה לראשונה, העולם מתכווץ לשתי פעימות—הפתיחה, והקבלה. הם מוצאים קצב—בהתחלה זהיר, אחר כך בטוח, אחר כך רעב. כל פעם שהיא אומרת את שמו, משהו בו משתחרר; כל פעם שהוא אומר את שמה, משהו בה נמס.
החדר נעשה מוזיקה שקטה של נשימות ושפשוף עדין של קפלי בגד. הספרים—אותם ספרים שהיו תמיד המרחק ביניהם—עכשיו עומדים דום סביבם, כמו קהל שמבין שאין לו מה להוסיף. “לאט,” היא אומרת פתאום, והוא מאט, כמעט עוצר, שוהה בתוכה, מחזיק לה את המותניים עד שהגוף שלה אומר “כן” בדרך שאין בה מילים. ואז שוב—גל עולה, ושוב שקט, ושוב גל, והם רוכבים עליו יחד, משחררים צחוק קצר כשאיזה סיכה מתגלגלת ונופלת לרצפה.
“מדהים,” הוא נושם, “את… את מדהימה.”
“תתרכז,” היא מתגרה, “אנחנו עדיין בהיבחנות.” חיוך שובב עובר ביניהם, ואז הם מתהדקים. היא עוטפת את מותניו ברגליה, מושכת אותו עמוק יותר, והוא עונה בלחיצה של אצבעות לאורך עמוד השדרה שלה. הרעד הראשון מגיע במפתיע—גל קצר שבורח ממנה כלפי חוץ—והוא מחזיק, נותן לו מקום להתפשט. אחר כך עוד אחד, רחב יותר, עם אנחה נמוכה, והיא משחררת את הראש לאחור, פותחת את הגרון, סומכת עליו שלא ילך לשום מקום.
“איתך,” הוא אומר, קולו סדוק, “אני איתך.” הם זזים יחד כאילו הגוף שלהם כתב שפה חדשה, ומסיימים כמעט באותה נשימה—החדר מתמלא בשקט סמיך של אחרי, שקט שיש בו רטט מתוק.
הוא נשען במצח על מצחה, צוחק חרש כמו מי שהצליח לעבור מבחן שהיה בטוח שייפול בו, והיא עונה בצחוק נושם, מגששת אחר ידו. הידיים שלהם מסתבכות, לא משחררות.
כעבור רגעים ארוכים, הם נפרדים טיפה כדי לנשום. הוא מסדר עליה ג’קט דק שהיה תלוי על הכיסא, כאילו חזר לרגע להיות המרצה הזהיר. “אני רוצה לוודא שוב,” הוא אומר ברצינות, “שאת בסדר.”
“אני מצוינת,” היא עונה, מנשקת אותו נשיקה קצרה. “ואתה?”
“מפוחד—קצת—ומרוצה מאוד.” הוא מוריד משקפיים, משפשף את העיניים. “העולם בחוץ רועש. כאן… זה הרגיש נכון.”
“כי לא ערבבנו ציונים,” היא מזכירה, “ולא ערבבנו סמכות. רק אנשים.”
“בדיוק.” הוא מחייך. “והאנשים האלה… ירצו לראות זה את זו שוב?”
היא מגלגלת את האצבע על גב כף ידו, מתווה קווי מתאר דמיוניים. “תלוי בשאלה אחרונה.”
“אני מקשיב.”
“אחרי ההיבחנות,” היא אומרת ומרימה את התיק, “למי מגישים את העבודה המסכמת—למרצה… או לאיש שמכיר את הנשימה שלי?” היא מתקרבת, ממלמלת ליד אוזנו, “אני מעדיפה את השני.”
הוא עוצם עיניים שנייה, וכשהוא פותח אותן יש בהן אותו ניצוץ. “אז נקבע לנו זמן—לא בלילה, לא במשרד—קפה, ספרים, ושיחות שלא חייבות להיבחן.” הוא מלווה אותה אל הדלת, עומד במרחק שמרגיש פתאום טבעי. “ומחר, במערכת—תראי את הציון שכבר נקבע.”
“אני כבר יודעת מה הציון שלי,” היא אומרת ומחזיקה את הידית. “אבל נדמה לי שהלילה… קיבלתי מצוין.”
“הערה לשוליים,” הוא מוסיף, כשהיא כבר מעבר לסף, “אם תצטרכי—תמיד תזכרי שאת יכולה להגיד ‘עצור’. בכל רגע.”
היא עוצרת, מביטה בו בחיוך רך. “ידעתי את זה מהרגע הראשון.” היא מושכת את הדלת, מסדרת קו שיער מאחורי האוזן. “לילה טוב, דוקטור.”
“לילה טוב, מיה.” הוא נשאר לעוד רגע בחדר, מקשיב לשקט שחזר. אחר כך מכבה את האור. במסדרון, צעדי עקבים דקים מתרחקים, והאולמות חוזרים להיות רק אולמות—עד הבוקר, עד שיעור ראשון, עד שהעולם יזכיר להם את כל החוקים. אבל בין כל החוקים, יש גם הזיכרון הזה: היבחנות לילית שאין לה סילבוס, רק שני אנשים שמצאו דרך לומר מה שהיה כתוב ביניהם כל הסמסטר.
בחוץ, רוח קלה מטלטלת עלים. בפנים, דף ריק ממתין.
