הלילה כבר ירד, והרחובות היו ריקים כמעט לגמרי. יצאתי מהמכולת הקטנה בשכונה עם שקית ביד, מוכן לחזור הביתה, כשפתאום הטלפון צלצל.
הסתכלתי על השעה – כמעט אחת־עשרה בלילה – והופתעתי לראות את השם על המסך: דניאל.
לא היינו בקשר קרוב במיוחד. החבר של החבר, כזה שתמיד נחמד לפגוש במפגשים, אבל אף פעם לא מתקשר סתם ככה.
"אלכס, היי… סליחה על השעה," קולו נשמע מעט לחוץ.
"מה קרה?" שאלתי, מנסה להבין מה דחוף כל כך.
"הרכב שלי נתקע, בערך עשרה ק"מ מהעיר, קרוב לאגם. הצמיג קרע, והדבר היחיד ששכחתי בגראז' זה את המגבה. לא עברה פה אף מכונית חצי שעה…"
צחקתי במרירות. "המגבה שלי שבור, אתה זוכר?"
"כן… אבל אם תוכל לקפוץ לבית שלי, במושב, לקחת אותו מהגראז'… אני אשמח מאוד. המפתח איפה שתמיד, מתחת לאבן."
היססתי, אבל הסכמתי בסוף. הדרך למושב לא הייתה ארוכה מדי, אבל בשעה כזאת… טוב, חבר בצרה.
כעבור כחצי שעה מצאתי את עצמי חונה ליד הבית שלו.
כבר מרחוק ראיתי אור חלש חודר מבעד לחלונות. מוזר – דניאל אמר שאין אף אחד בבית.
פתחתי את השער בשקט, צעדתי בשביל המרוצף, ואז קלטתי קולות – לא דיבורים רגילים, אלא מין שילוב של נשימות כבדות וצחוק חנוק.
הסקרנות משכה אותי אל אחד החלונות. התריסים היו כמעט סגורים, אבל חריץ קטן חשף מראה שלא השאיר הרבה מקום לדמיון:
שירה, אשתו של דניאל, במכנס קצרצר וחולצה שגילתה יותר משהסתירה, יושבת קרוב מאוד לגבר זר על הספה. הידיים שלהם נגעו זו בזו שוב ושוב, המבטים היו טעונים, והגוף שלה נטה אליו כאילו משהו בוער באוויר ביניהם.
עמדתי שם כמה שניות, ליבי דופק מהר, ואז התרחקתי בשקט, חיפשתי את המפתח והוצאתי את המגבה מהגראז'.
כשהגעתי לדניאל, הוא קיבל אותי בחיוך רחב והתחיל לספר סיפורים על האגם, כאילו כלום לא קרה.
החזרתי לו חיוך מאולץ, לא בטוח מה לעשות עם מה שראיתי. הוא לא שם לב לשתיקה שלי, ורק הציע שניפגש בסוף השבוע אצלו עם בירה.
יומיים אחר כך, ביום שישי בערב, מצאתי את עצמי עומד מול הדלת שלהם. החלטתי לא להגיד כלום – לפחות לא בשלב הזה.
מי שפתחה לי הייתה שירה. היא חייכה אליי חיוך גדול, לבושה בשמלה בהירה שהבליטה את הגוף שלה, ומיד חיבקה אותי.
הריח שלה היה מוכר מדי, קרוב מדי, והדימוי שראיתי במושב חזר אליי חד וברור.
"אלכס, תודה שהצלת את דניאל ההוא בערב," היא אמרה בקול עליז.
דניאל הופיע מאחוריה, טפח לי על הכתף, והזמין אותי למטבח.
הערב התחיל בנינוחות – בירה, נשנושים, צחוקים. אבל המבט של שירה פגש את שלי יותר מדי פעמים.
היו שם שאלות שקטות בעיניים שלה, ואולי גם חשש.
באיזשהו שלב, דניאל יצא לשיחת טלפון במרפסת. נשארנו לבד.
"שמעת משהו מוזר באותו ערב?" היא שאלה פתאום, בקול קצת מתוח.
"האור בבית, הקולות… זה לא היה נראה כמו בית ריק," עניתי, לא מוכן לשחרר אותה בקלות.
היא קפאה לשנייה, ואז חייכה חיוך מאולץ. "הייתה חברה… ישבנו, דיברנו…"
התקרבתי חצי צעד. "חברה?" שאלתי בשקט, שומר על קשר עין.
היא לא ענתה.
בהמשך הערב, דניאל שתה קצת יותר מדי והלך לחדר לנוח. נשארנו שוב לבד.
האווירה הייתה כבדה ומלאה במתח שלא דרש מילים.
שירה הסתובבה בין המטבח לסלון, ואני עקבתי אחריה במבט.
"אתה לא מתכוון לספר לו, נכון?" היא אמרה פתאום, בלי להסתכל עליי.
"זה תלוי בך," עניתי.
היא נשכה את שפתה התחתונה, הסתובבה אליי לאט, ואז צעדה קרוב, קרוב מדי.
"ומה… אתה רוצה בתמורה?" שאלה, הקול שלה כמעט לחישה.
חייכתי בזווית הפה. "לא תמיד צריך להגיד בקול."
המבט שלה ירד לשנייה, ואז חזר אליי – חצי אתגר, חצי פחד.
יצאנו למרפסת, הרוח הקרירה של הלילה חלפה בינינו, אבל המתח נשאר חם.
עמדנו זה מול זו, קרובים, ידיים כמעט נוגעות.
היא הסיטה שיער מהפנים, ואני הרגשתי איך האוויר סביבנו משתנה – לא היה פה עוד סתם שיחה, אלא משהו אחר, מסוכן ומושך.
לא קרה שום דבר מפורש – אבל זה היה שם. ההבטחה, האפשרות, הידע המשותף שלנו.
היא ידעה שאני יודע. ואני ידעתי שהיא מבינה מה זה אומר.
כשעזבתי באותו לילה, המילים האחרונות שלה ליוו אותי בדרך:
"אלכס… הלילה הזה עוד לא נגמר."
