זה התחיל בצורה התמימה ביותר. היא הצטרפה למחלקה החדשה בשקט, בלי לעשות רעש, אבל משהו בנוכחות שלה גרם למשרד להרגיש פתאום אחרת. לא היה מדובר רק ביופי שלה – היה בה משהו בשפת הגוף, במבט החטוף, שגרם לו לשים לב אליה כבר מהיום הראשון.
הם נפגשו לראשונה בישיבת צוות. היא ישבה בצד, רושמת במחברת קטנה, והוא הרגיש שהיא בודקת אותו במבט מהיר, כזה שנעלם לפני שמישהו שם לב. במשך השבועות הבאים הם נתקלו זה בזו במסדרון, ליד המדפסת, במטבחון. תמיד אותו חיוך קטן, תמיד איזו מילה נוספת שלא באמת קשורה לעבודה.
לאט לאט, השיחות ביניהם הפכו אישיות יותר. הוא גילה שהיא אוהבת להישאר קצת אחרי כולם כדי "להספיק לסיים הכול בשקט", והיא גילתה שהוא עושה בדיוק אותו דבר. וכך יצא שלילה אחד, כשכל המשרד כבר היה חשוך, רק שני מסכים עודרו אור בקצה המסדרון.
הוא ניגש לשולחן שלה עם מסמך שצריך היה תיקון דחוף. "אפשר רגע?" שאל, והיא הרימה את הראש. האור מהמנורה הקטנה שלה האיר את הפנים שלה ברכות, והעולם בחוץ נעלם. היא קמה לעמוד לידו, מביטה במסך שלו מעל כתפו. נשימתה החמה כמעט נגעה בו, והוא הרגיש איך הלב שלו פועם חזק מדי.
"המערכת הזו… היא לא תמיד מקשיבה," היא אמרה בחיוך קל, מתקרבת עוד צעד. המרחק ביניהם כבר לא היה מקצועי. כשהושיטה יד לעכבר, האצבעות שלה נגעו קלות בשלו – מגע קצר, אבל מספיק בשביל להעביר זרם קטן לאורך עמוד השדרה שלו.
מאותו ערב, הכול השתנה. כל מבט במשרד קיבל משמעות כפולה, כל שיחה נמשכה שנייה יותר מדי, וכל "במקרה" במסדרון כבר לא הרגיש כמו צירוף מקרים. הם התחילו לשמור סודות קטנים – הודעות מאוחרות בלילה, קפה יחד לפני שהשאר מגיעים, חצי חיוך בישיבה שאף אחד אחר לא מבין.
ואז הגיע עוד ערב כזה. השעה כבר הייתה מאוחרת, והם נשארו לבד שוב. היא סגרה את הלפטופ שלה, הביטה בו ואמרה בשקט: "אתה יודע… אם נמשיך ככה, כבר לא נוכל לקרוא לזה רק עבודה." הוא חייך, קם ממקומו, והם עמדו שם, בשקט, כששניהם מבינים שהגבול כבר כמעט לא קיים.
המשרד היה שקט בצורה לא רגילה. רוב האורות כבר כבו, ורק מנורה קטנה על שולחנו ומסך המחשב שלה פיזרו אור רך במסדרון. הוא סיים לכתוב את המייל האחרון, כשהרגיש את הצעדים שלה מתקרבים לאט, עקבים שלוחשים על הרצפה.
"אתה עדיין פה?" היא עמדה בפתח, נשענת על המשקוף. המעיל שלה היה פתוח, והשיער מעט פרוע, כאילו הרוח של הערב בחוץ השאירה בו סימן.
"כן… עוד קצת עבודה," הוא אמר, אבל הקול יצא שקט מדי.
היא התקדמה, סגרה את הדלת מאחוריה, והצליל הזה נשמע חזק יותר מהרגיל. היא התיישבה על קצה שולחנו, קרובה מדי למסך, קרובה מדי אליו. היד שלה שיחקה עם עט שהיה מונח שם, אבל המבט היה כולו עליו.
"אתה יודע…" היא התחילה, ואז חייכה, "בשעות כאלה, המשרד מרגיש כמו מקום אחר לגמרי."
הוא הרגיש את הדופק שלו עולה. כשהיא התכופפה מעט כדי להביט במסך, המרפק שלה כמעט נגע בידו, והחום מהמגע הזה היה חזק יותר מכל אור ניאון מעל הראש. היא לחשה שאלה על המסמך שעל המסך, אבל הטון שלה לא היה טכני — הוא היה עמוק, רך, וכמעט מזמין.
הוא הביט בה, והבין שאין כבר באמת שיחות על עבודה. לא עכשיו. לא כאן.
החדר היה שקט כל כך, שאפשר היה לשמוע את פעימות הלב שלהם. היא ישבה עדיין על קצה השולחן שלו, קרובה מספיק כדי שיריח את הבושם שלה, עדין וחם, עם נגיעה של משהו מסוכן.
הוא קם מהכיסא לאט, והמרחק ביניהם נסגר. המבט שלה היה יציב, כאילו חיכתה לרגע הזה כבר זמן מה. היא הושיטה יד אל המסמך שעל השולחן, אבל האצבעות שלה החליקו על גב ידו לפני שאחזה בו. המגע היה קצר — אבל הוא שבר את כל הכללים.
"אנחנו באמת הולכים להעמיד פנים שזה רק עבודה?" היא לחשה, החיוך שלה חצי שובב, חצי רציני.
הוא לא ענה. לא היה צורך. המשרד, עם כל הניירות, המחשבים והקלסרים, נעלם ברקע. נשאר רק החום שביניהם, הקרבה שכבר לא השאירה מקום לספק.
ובאותו הרגע, בלי לומר מילה נוספת, הם ידעו — מה שיתחיל כאן, הלילה, כבר לא יוכל לחזור להיות מה שהיה.
