ערב אחד שמטשטש גבולות

ערב אחד שמטשטש גבולות

דמויות:

• נועם (המספר)

• תמר (אשתו של נועם)

• גיא (חבר ותיק של נועם)

• עלמה (בת זוגו של גיא)

1. בוקר אחרי

התעוררתי לבד, על סדינים вעליהם הוטבע ריח קליל של בושם נשי ותמצית קפה שחור. העיניים עוד היו כבדות, אבל ההכרה התבהרה מהר יותר מהרגיל: זה לא חדר האורחים שבו אני ותמר נרדמנו אתמול. זה גם לא חדר שכור באיזה צימר אקראי. האור שנשפך מבעד לווילונות הדקים היה אור של בית שאנחנו לא גרים בו, אבל מרגישים בו מוכרים—מוכר מספיק כדי לדעת היכן נמצא המטבח, איפה מונח בקבוק המים על האי, ואיך דלת המרפסת נתקעת קצת ואז נפתחת בחריקה קטנה.

ישבתי. הבד הלבן נפל מהמותניים שלי והקור של הבוקר ליטף את העור. לקח לי רגע לזכור: אמש הגענו לבית של גיא ועלמה—שכונה ירוקה בקצה העיר, בתי אבן נמוכים, ורוח ערב שמסדרת את הצמרות כמו שיער של מישהי שחזרה לא מזמן מהים. באנו “רק לסרט,” כמו שהבטחנו זה לזה, ותוך שעות ספורות הגענו לאזור אחר לגמרי—לא גיאוגרפי, אלא כזה שמסומן על מפות פנימיות, איפה שהגבולות אינם קווים דקים בעיפרון אלא כתמי צבע שמתמזגים זה בזה.

החדר הזה, הבנתי, הוא חדר השינה של המארחים. איך הגעתי לכאן? הזיכרונות דילגו כמו סרט שמדלגים בו עשר שניות קדימה: ההגעה, הצחוק, היין הלבן בכוסות דקות, הבדיחה של גיא על סרטים ישנים, מבט קצר אל תמר, מבט ארוך אל עלמה, עוד לגימה, עוד שיחה. אחר כך—הכול נעשה רך, לא חד. לא חיתוך, אלא טשטוש. ולמרות הטשטוש, לא הייתה תחושה של אובדן. להפך—הייתה איזו בהירות יגעה, כזו שמגיעה רק אחרי שמסכימים להפסיק להילחם בשאלות ולתת להן לנוח על המדף עד מחר.

הסתכלתי סביב. על הכיסא ליד המיטה הונח גופייה שחורה של אישה, מקופלת בקפידה. היה משהו בחפץ הקטן והפשוט הזה שעורר בי חיוך טיפשי. הרמתי את המכנסיים מהרצפה, לבשתי, והחלקתי את חולצתי פנימה. לא חיפשתי נעליים—רצפת הפרקט הייתה חמימה. יצאתי בשקט למסדרון.

2. הבית שמתעורר

בית פרטי יודע להתעורר אחרת מדירה בעיר. יש לו קולות משלו: איוושת עצים מהגינה, צלילי מקרר שמפשיר קרח איפשהו בעומק, נקישה של קערת מים לכלב על מרצפות המרפסת. ירדתי שתי מדרגות; קולות דקים עלו מהקומה למעלה—שיחה חרישית, אולי צחוק שמוחנק בכף יד. לא עצרתי להקשיב. דיברנו אתמול, באריכות, על זה שלא צריך לתת לשאלות לעמוד בפתח עם רוגטקה. אם שמחים להיות כאן—להיות. אם לא—לומר.

במטבח, על האי, ראיתי את עלמה. שמלה קצרה בצבע חמרה, כתפיים חשופות, שיער אסוף ברישול. היא עמדה מול הפלטה, מזרימה מים לקומקום ומחפשת בפנים הספל הנכון. כשהבחינה בי, חייכה—לא חיוך של סליחה על הבלגן, גם לא חיוך של “בוקר טוב” רשמי. משהו באמצע, פשוט, כמעט ביתי.

“קפה?” שאלה.
“כן,” אמרתי. “בעל הבית ישן?”
“גיא? נראה לי שמנסה,” היא צחקה. “קשה לישון אחרי לילה כזה. הכול ער.”

המילה “הכול” ריחפה בינינו רגע, כאילו כרוכה בסרט רחב שלא מכאיב, רק מכסה. לא הייתי צריך שהיא תפרט. גם היא לא ביקשה ממני לספר. במקום זה, היא מזגה לי קפה שחור, הוסיפה סוכר במגש הקטן עם הכיתוב “סוכר לאורחים,” ואמרה: “מרפסת?”

יצאנו לשם. העולם בחוץ היה צלול. שכנים רחוקים כיבו ממטרות, חתול דילג על גדר, ומעל הכול נמתח שמיים מוקדמים—גבוהים, כמעט שקופים. התיישבנו על הספה הרחבה, ונשמנו. לפעמים זה יותר אינטימי מכל חיבוק.

“תמר ישנה?” היא שאלה אחרי דקה.
“לא בטוח,” אמרתי. “נדמה לי ששמעתי אותה מלמעלה.”
עלמה הנהנה. “הם טובים בשיחות לפנות בוקר.”

“הם”—מילה מכילה. גיא ותמר, הזוגיות שלי עם תמר, הזוגיות שלה עם גיא, והקווים בינינו. לא ידענו להדביק להם שמות חדשים. גם לא היינו צריכים.

3. איך הגענו עד כאן

לא הגענו במקרה. זה חשוב לומר. היה תהליך—נשימות ארוכות בתוך שיחות קצרות, הצעות שהועלו ואז הושבו למגירה כמו מכתבים שאין להם בול. לפני שלושה חודשים יצאנו יחד לבר, רק “כדי להתאוורר,” ודיברנו על ידידות, על קנאה, על מונוגמיה כשפה ולא כחוק. גיא הוציא אז משפט שנשמע לי אז כמו נקישה קלה על זכוכית: “יש הבדל בין לשמור זה על זו לבין לשמור זה את זו.” לקח לי שבוע להבין. עוד שבוע להסכים. ועוד שבועיים לספר לתמר שאני… סקרן.

תמר הקשיבה כמו שהיא יודעת—עם כפות ידיים פתוחות על הברכיים, ראש מוטה מעט, ושקט שאין בו שיפוט. “אני מפחדת,” אמרה. “אבל מהפחדים הכי יפים יצא לי בחיים גם אומץ.” לא הבטחתי לה שלא נכאיב זה לזו. הבטחתי לה שנהיה רכים.

באותו ערב בבית של גיא ועלמה, הכול קרה בעצימות נמוכה. בלי תוכנית כתובה. הדברים הפשוטים—סרט ישן על המסך, פופקורן קראנצ’י, הסברים של גיא על שוטים ארוכים בקולנוע של פעם. עלמה מצאה מטפחת והביאה לתמר “שלא יהיה לך קר,” ותמר ענתה לה, “אני בדרך כלל זו שמביאה לכולם שמיכות.” זה היה רגע קטן שהשאיר אותי מוקסם: שני עולמות של הרגלים שנפגשו על ברכיים מכוסות.

אחרי הסרט, עברנו למרפסת. היין התחמם בכוסות, הלילה קרב. גיא שאל אם אכפת לנו לשים מוזיקה. “משהו ישן,” ביקשתי. הוא שם תקליט של זמר שפעם אהבתי. המחט חרקה, ואז התיישבה יפה במסילה, והקול מילא את הבית. המילים דיברו על אהבה שאין לה שם. צחקנו על קלישאות, וידינו נגעו זו בזו מעל הקערה עם הפיסטוקים, כמו במקרה. רק שזה לא היה מקרה. זה היה רישום ראשון של כתב יד שמתאמן.

4. השיחה שמחייבת

בשלב מסוים, גיא קם להביא עוד שמיכה, ותמר הלכה אחריו “לעזור.” נשארתי עם עלמה. ראיתי את הצוואר שלה בשמלה, והייתה בו מין תנועת נשימה ששכחתי להבחין בה אצל אנשים—תנועה של מישהי שלא שוכחת את עצמה כדי לעשות מקום לאחר.

“אתה בסדר?” היא שאלה לבסוף.
“אני… מסוקרן,” אמרתי. “וגם נזהר. אני אוהב את תמר.”
“ברור,” ענתה. “גם אנחנו אוהבים אתכם. לכן אנחנו מדברים. זה לא משחק. ואם כן—זה משחק שצריך לדעת להפסיק אם מישהו נפצע.”

היא אמרה “להפסיק” ואני חשבתי על יד על כתף שנחה שם לא יותר מדקה, וחוזרת. יש תנועות שצריך ללמוד כדי שיישארו עדינות. ואז תמר חזרה, השמיכה בידיה, החזירה לי מבט מהוסס ושקוף. ידעתי בלב שאני לא מפסיק להיות שלה גם כשאני מנסה להיות גם אני עם עוד מישהו בעולם הזה.

היה לנו כלל, שסיכמנו עליו עוד לפני שבאנו: “לא עושים כלום בלי להגיד בקול.” זה נשמע כמעט ילדותי, אבל כשדברים זזים—מילה היא מדיום של חמלה. אז אמרנו. לא הכול. לא “אני נכנס לחדר,” ולא “אני מניח יד על…”—לא בהנדסה הזו. אבל “אני כאן,” “טוב לי,” “עצור,” “די,” “אפשר שאני אשב לידך?”—כן. מילים כאלו שמקבעות אותנו לאדמה כדי שלא נרחף.

5. ערב נמסך לבוקר

בלילה, אחרי שנגמר התקליט והנורה היחידה במרפסת זרקה אור צהוב על הרצפה, התחלנו להתפזר. לא בצורה סדורה. אף אחד לא אמר “לישון.” פשוט עייפות נעימה עשתה את שלה. גיא הציע לתמר כוס מים. עלמה שאלה אם אני מעדיף את חדר האורחים או המרפסת—“יש פה ספה שמיועדת לישנים הבטחות, היא נפתחת למיטה.”

צחקתי. “אולי אני צריך לישון הבטחות.”
“כולנו ישנים הבטחות,” אמרה עלמה, ולא שמעתי בה ציניות.

מה שקרה אחר כך לא מתועד אצלי בתמונות חדות. יש אנשים שחושבים שאינטימיות זה רצף של מעשים. בשבילי, באותו לילה, זו הייתה יותר סדרה של השהיות. נשימה שנקלטה בחדר אחר. צללית שנראית בחצי אור. דלת שנסגרת לאט, לא כדי להסתיר אלא כדי שלא ייכנס אוויר קר. והיה גם מגע—רך, נוכח, מכבד. לא הייתי צריך לתאר לעצמי יותר. ידעתי מספיק.

התעוררתי—כמו שסיפרתי—בבוקר ההוא. מצאתי את עלמה, שתתה איתי קפה, ואז הצטרפו גם גיא ותמר, כבר לבושים בבגדים של בית—טרנינג רחב, חולצה borrowed, צחוק של מי שרק עכשיו מבין שהוא רעב. הכנו טוסטים. חתכנו פירות. אכלנו לאט, כי לא רצינו שהבוקר ייגמר. דיברנו על הסרט, על עיצוב גינות, על נסיעות שירצו לעשות. שום דבר לא נאמר על “הלילה.” לפעמים שתיקה היא לא הסתרה אלא מנוחה.

6. מה עושים עם מחר

“יש לי ישיבה בעבודה בעשר,” אמרה תמר כשבדקה את הטלפון. “אני מאחרת לה בקטן.”
“תאחרי לה בקטן גדול,” אמר גיא. “יש ימים כאלה שמותר לעצור את העולם בשעה.”
תמר חייכה. כמוה, גם אני הייתי צריך לחזור לשגרה. אבל זה מצחיק—כששגרה מחכה בחוץ, היא נשמעת כמו הנהמה הרחוקה של כביש ראשי. אתה יודע שהוא שם. אתה גם יודע שבינתיים, ממש כאן, ציפור דרור קטנה עשתה קו ישר מהגדר למעקה וחזרה. ההווה תמיד מנצח אם מקשיבים.

לפני שיצאנו, ישבנו כולנו שוב במרפסת. האור כבר היה גבוה יותר, אבל הראש עדיין רך. “אני רוצה להגיד משהו,” פתחה עלמה. עיניה עברו בין שלושתנו, באופן לא חוקר ולא מבקש אישור—פשוט נוכח. “תודה. על האמון. ועל זה שהעזנו לדבר ולא לרוץ. זה לא מובן מאליו.”

"תודה לכם," אמרתי. "ואני מתכוון—גם על הרגעים שלא הבנו מה אנחנו עושים. זה יפה לדעת שאפשר לא לדעת."

גיא הנהן. “שנשמור על זה ככה? מדברים, לא ממציאים חוקים באמצע, ואם מישהו לא טוב לו—עוצרים. גם אם זה באמצע הצחוק.”
“כן,” אמרה תמר. “וגם—שנמשיך להיות סקרנים. לא אחד על חשבון השני, אלא אחד עם השנייה.”

הייתה נשימה אחת משותפת, אולי יותר, לפני שקמנו. אספנו כוסות, קיפלנו שמיכות, נעלנו נעליים. דברים של בית. לפני הדלת, תמר חיבקה את עלמה חיבוק קצר אבל עמוק, כזה שגורם לכתפיים ליפול חצי סנטימטר למטה. אני לחצתי את היד של גיא, והוא משך אותי לחיבוק. לא אחים לנשק, לא ציידים שחולקים שלל—פשוט שני גברים שמכירים בזה שגם להם יש לב מפחד, ולפעמים הוא דווקא אמיץ.

7. הדרך חזרה

בדרך הביתה, נסענו דרך הרחובות הצדדיים. תמר שלפה מסטיק מהמגש הקטן. “אתה שקט,” אמרה אחרי כמה דקות.
“אני מנסה להקשיב,” אמרתי. “למה שקורה לי בגוף.”
“ולמה קורה?” היא שאלה, עיניה על הכביש.
“אני… מרגיש פתוח,” אמרתי, מחפש מילה שאינה גדולה מדי. “וגם מעט חשוף. כמו אחרי ים, לפני מקלחת.”

תמר חייכה. “זה תיאור יפה.”
שתקנו עוד קצת.
“איך לך?” שאלתי.
“כמו לחזור משפה זרה שאהבתי לשמוע,” היא אמרה. “אני לא יודעת לדבר בה, אבל נהניתי מהצלילים. ואני גם קצת מתגעגעת לעברית.”

חייכתי. “את אומרת, בעצם, שאנחנו לא עוברים לגור ב’שפה ההיא’—רק מטיילים בה לפעמים.”
“בדיוק,” היא ענתה. “ובתנאי שכשאנחנו חוזרים, אנחנו שואלים זה את זו: איך הרגליים? יש יבלות? צריך משחה?”

ליטפתי את ידה. “כן,” אמרתי. “נלך לקנות משחה.”
היא צחקה. “ואל תשכח גם פלסטרים.”

8. ימים שאחרי

בימים שאחרי, לא ניסינו “לשחזר.” זה נדמה לי חשוב. היה ערב אחד. לא ‘פרויקט’, לא ‘סידור’. הפכנו אותו לזיכרון שמונח במקום טוב—מדף בגובה עיניים, לא גבוה מדי כדי שתצטרך סולם, לא נמוך מדי כדי שילדים ימששו. זיכרון שמתחזק דווקא כשהוא נושם.

גיא שלח הודעה קצרה באותו ערב: “היה יפה. נקבע קפה?”
עניתי: “בשמחה. קפה לפני הכול.”
עלמה כתבה לתמר תמונה של הספר שהיא קוראת, עם פתק: “יש בו משפט שאני חושבת שתאהבי.” תמר ענתה לה באימוג’י של לב קטן וסימן שאלה, ועלמה שלחה צילום של המשפט: “יש אהבות שאין להן שם מפני שהן סומכות על הגוף לזכור.”

אני לא יודע אם הגוף באמת זוכר טוב יותר מהראש. אבל ידעתי שלפחות הפעם, הגוף והראש התיישבו זה לצד זה על אותה ספה פנימית, והסכימו להישען אחורה.

9. קו דקיק של קנאה

אי אפשר בלי לדבר על זה. קנאה היא לא מפלצת מתחת למיטה—היא יותר כמו חתול רחוב שמגיח מדי פעם לחלון במבט של “האם נשאר משהו בקערה?” בלילה השלישי אחרי אותו ערב, חלמתי שאני עומד בפתח חדר ומסתכל על תמר יוצאת החוצה, הולכת על מדרכה שלא הכרתי. התעוררתי עם דופק גבוה. סיפרתי לה. לא זייפתי “הכול טוב.”

היא הניחה כף יד על החזה שלי. “הנה,” אמרה, “אני כאן.” לא “זה כלום,” לא “תתגבר.” היא הייתה שם. וכשהלב שלי האט חזרה, היא סיפרה שגם לה היו רגעים שבהם הרגישה צביטה שקטה, לא דרמה. “זה לא עלייך,” אמרה. “זה עליי. על סיפורים שגדלתי עליהם, על מה מותר ומה אסור.”

חייכנו. למדנו להגיד “יש קנאה” כמו שאומרים “יש ענן.” לפעמים הענן עובר, לפעמים הוא נשאר אחר צהריים שלם. אבל גם אז—השמיים לא נעלמו. הם רק מסורגים בגוון אחר.

10. מפגש המשך

עברו שבועיים עד שנפגשנו שוב—קפה פשוט, יום חול, שמש של אמצע. בלי לילות ארוכים, בלי תקליטים. דיברנו על עבודה, על דדליינים, על הורה חולה של חבר, על ידיים שמרגישות לפעמים עייפות. לא מיהרנו לשום מקום. הייתה שם רכות שהתעבתה דווקא מהאיפוק.

בשלב מסוים, עלמה ביקשה רעיון לגינה העונתית. תמר שרטטה לה ביד על מפית—עלים קטנים בשוליים, שני כדי חרס, עשבי תיבול. גיא ואני הלכנו לחנות הסמוכה לקנות גרגירי קפה. “איך אתה?” הוא שאל, בחצי חיוך.
“בסדר,” אמרתי. “הכול רועד מעט, אבל במקום שלו.”
“זה סימן טוב,” הוא אמר. “עצים רועדים גם כשהם שורשיים.”

בדרך חזרה החזקנו שתי שקיות קפה כמו גביעים קטנים. זה הצחיק אותנו. “לחיי הטקס הפשוט,” אמר גיא והרימו דמיונית כוס. “לחיי הטקס הפשוט,” עניתי.

11. חלונות פתוחים

הקיץ התקדם, וכשחזרנו הביתה באחד הערבים, מצאנו שהרוח חדרה דרך חלון שהשארנו פתוח. הווילון התנדנד, ואור הרחוב נכנס פס־פס על הקיר. תמר נשענה על המשקוף. “זה מוזר,” אמרה, “אבל אני מרגישה שאנחנו יותר… אנחנו.”
“גם אני,” עניתי. “לא מפני שקרה משהו ‘גדול,’ אלא מפני שנתנו לשיחה להיות גדולה.”

היא חייכה. “ומה עכשיו?”
“עכשיו אנחנו מכינים ארוחת ערב,” אמרתי. “ואחרי זה—שואלים זה את זו איך הגוף. ואם הוא עייף—נותנים לו לנוח. ואם הוא סקרן—מדברים על זה. בלי לפחד מהמילים.”

היא ניגשה אליי. היה ריח של עגבניות קצוצות. בצל. משהו פשוט. המילים נגלגלו בינינו, לא ככדורים באוויר אלא ככפות עץ בסיר.

12. אפילוג קטן

לפעמים אני חושב על אותו בוקר בבית של גיא ועלמה. על הקפה הראשון. על החיוך הראשון. על הרגע שבו הבנתי שהאהבה אינה תעלה שמגנה מפני אויבים אלא נהר שמסמן נתיב, ואפשר לשוט בו ליד גדות שונות—אם רק יודעים לקרוא את הזרמים, ואם מסכימים לא לעצום עיניים.

לאחרונה, כשאני ותמר עוברים ליד המשתלה בסוף הרחוב, אנחנו קונים לנו צמח קטן. זה הפך לטקס קטן. לא צמח סימלי מדי—לא קקטוס “שיחזיק בכל תנאי,” גם לא סחלב “שדורש תשומת לב אובססיבית.” צמח פשוט, ירוק, שמדי פעם משיר עלה. אנחנו מצחקקים כשאנחנו אוספים אותו מהרצפה—“הנה, עוד שכבה שנפרדת כדי לפנות מקום לחדש.”

בבית, אנחנו שמים אותו על האדן, נותנים לו מים, ממקמים אותו כך שיקבל אור נעים. לפעמים הוא נחלש, לפעמים מתרענן. אנחנו לומדים שלא כל שפל מצריך דרמה, ושלא כל שיא צריך צילום. יש חיים שלמים באמצע, והם—כך נדמה לי—המקום שבו מתרחשת האינטימיות האמיתית: לא בעוצמה שמרעידה חלונות, אלא בשקט שמאפשר להם להישאר פתוחים.